סיפורי אולימפיאדה

{במהלך אולימפיאדת ריו 2016}

סוף סוף הבנתי כיצד מכריזים על המנצח בג'ודו: זה שקושר את החלוק ראשון לאחר שקמים מהמזרן.
אגב, אם אתם אתם חושבים שג'ודו זה יותר אלגנטי מקראטה, אז אנחנו כנראה חלוקים.

בג'ודו המפסיד בוכה מרוב אכזבה, ואילו המנצח בוכה מרוב שמחה. כלומר, בכל מקרה בסוף כולם בוכים - וגם הצופים.

אז אפשר פשוט להחליט שבמקום להטיח אחד את השני על המזרן, נקדיש יום שלם באולימפיאדה להתיפחות דמעתית משותפת. אפשר גם להחליט לשדר ג'ודו בימים קודרים ונוגים במיוחד כמו כיפור או תשעה באב.

עכשיו זה גם ברור מה המטרה ב"היאבקות" – לשים מה שיותר אבקה על הידיים.

בכלל, באולימפיאדה ישנם ענפי ספורט שיש רק באולימפיאדה, ואשר איש אינו מבין את החוקים שלהם, כולל השחקנים.

למשל סיף: עולים שני מתחרים עם חליפות ומסיכות, אתה לא רואה מי נגד מה, הם דוקרים אחד את השני לשווא עם איזה אנטנה של פיג'ו במשך דקה ואז, השופטים מורידים נקודה לאחד הצדדים בגלל שהוא "איבד את זכות ההתקפה", ואז גם הפרשן מבין סוף סוף מה קרה...

ומה זה בכלל התעמלות אומנותית? מה, הספורטאים באים עם ציורים של ואן גוך על הידיים?

ומה ההבדל בין זה ובין בלט או מיומנה?

ואיך אפשר לתת ציונים על זה? אמנות היא היכולת לעורר תגובה אצל הצופה או מיליוני הצופים במקרה זה, ולא רק אצל איזה 2 שופטים חצי אוטומטיים.

ורכיבה על סוסים? מה, לא שמעו שם על אופניים חשמליות?

וירי על צלחות חרס מעופפות? מסכנות הציפורים שעוברות שם במקרה.

וזריקת דיסקוס או הטלת כידון? זה אמנם לא הופיע ב ynet אבל נדמה לי שמלחמת אתונה-ספארטה כבר הסתיימה.

ג'ודו: בואו פשוט נבכה וזהו.