סה"כ צפיות בדף

על הבלוג

על עורך הבלוג: גור מיטלמן עוסק בהוראה, מחקר ופיתוח הקשורים לתחום האנרגיה.
במקביל הוא גם כותב טורי דעה בלתי מתפשרים על הנושאים הבוערים של ימינו, ולא חדל לתאר בדרכו הייחודית את המציאות באזורנו.

יום שלישי, 23 באוגוסט 2016

שיא אולימפי חדש לישראל

{טור דעה נוקב על האמת שמאחורי השתתפות ישראל באולימפיאדת ריו 2016. תכינו את השכפ"צים}

סוף סוף האולימפיאדה הסתיימה (כמה כבר אפשר לראות קפיצות למים מ 3 מטר?)

אז מה קרה לאחר ששלחנו 47 ספורטאים ועשרות רבות נוספות של מאמנים, עסקנים ויחצ"נים לטיול נופש בריו הכל כלול? ובכן, ברוב הענפים, נציגנו כלל לא היו קרובים לעשיריה הראשונה, שלא לומר התברגו בהחלט במקומות האחרונים. בתחרות הריצה למשל בחרנו ללכת, ועל פי התוצאות שלנו בשחיה בסגנון חתירה (הסגנון הכי מהיר), נראה שהחלטנו להיות מקוריים ולשחות בסגנון פרפר. במירוץ האופניים הגענו למקום 63 מתוך 60, ובתחרות הקליעה למטרה לא הבנו מה המטרה. בזריקת דיסקוס הדיסקוס נשאר במקום והנציג שלנו עף רחוק, ובמרתון 10 ק"מ שהסתיים לפני יומיים, המתמודד הישראלי עדיין לא הגיע לקו הסיום.
כדי להסתיר את גודל הכשלון ועל מנת להסיח את הדעת, מנופפים לנו בשני חצאי מדליות הארד בהן זכינו בג'ודו (זה על מקומות 3-4), אבל בעולם הגדול מייחסים חשיבות זניחה למדליות שכאלו (שלא לומר, כמעט לא מציינים זאת בכלל). אצלנו, גם מה שלא נוצץ הוא תמיד זהב, לא כל שכן ברונזה (ארד), בה זכינו בסה"כ 3 פעמים ב 8 שנים. אז ככה: אם מחשבים את מספר המדליות (או מס' ההעפלות לעשיריה הראשונה) ביחס לגודל האוכלוסיה, יוצא שאנחנו בין המקומות האחרונים.

כמו תמיד, הסיקור התקשורתי בארץ מנפח את רף הציפיות כמו גם את חשיבות ההישגים למימדים חסרי כל פרופורציה. בוא נאמר כך: אם היו מחלקים פרסים על דיבורים וקשקושים אז היתה לנו מדלית זהב בטוחה כל 4 שנים ובריו 2016, ללא ספק קבענו שיא אולימפי חדש.

נדמה גם שאנחנו אחת המדינות המערביות עם התמיכה הכספית הציבורית הכי משמעותית שיש בספורט אולימפי. בעולם החופשי זה בעיקר ספונסרים פרטיים, שזוכים לפרסום בתמורה להשקעה בספורטאים שכן הצליחו. אבל מה יוצא לנו (הציבור) מהשקעה כזו, כבוד וגאווה? כמה גאים באמת היינו כאשר ברוב המקרים עפנו כבר בסיבוב הראשון? השפעה? על מי, על מה? הרי רק בתור דוגמה, מדענים ויזמים ישראלים רבים משפיעים הרבה יותר מג'ודו ללא כל תמיכה כספית ציבורית וללא כל חשיפה בכלי התקשורת.
ומה זאת אומרת "המדינה צריכה להשקיע יותר בספורט האולימפי?" ומהיכן בדיוק יגיע הכסף, מתקציב סל התרופות, או אולי מתקציב פיתוח אמצעים לאיתור והשמדת מנהרות? אז יש לי רעיון: בואו נשלם יותר מסים על מנת שאולי נזכה במדליה בירי בצלחות חרס מעופפות בעוד 8 שנים. אם כבר, אז "המדינה" צריכה להשקיע בחינוך גופני ובתזונה נכונה. אגב, כל המנגנון האולימפי המנופח הזה סביב הספורטאים שכולל גם מתקנים, מנהלים, ועדות, וסתם בעלי תפקידים עולה לנו הון עתק לא רק באולימפיאדה עצמה אלא כל השנה, וכל שנה. ספונסרים פרטיים לעומת זאת, ישקיעו בעיקר בספורטאי עצמו, ולא בכל מה שמסביב.

ומי אמר שהגדלת התמיכה הממשלתית תביא ליותר מדליות? ההישגים אינם תוצאה רק של גובה התמיכה, אלא גם ובעיקר תוצאה של הימצאותם של ספורטאים מחוננים/עילויים. בג'ודו למשל, לפני 24 שנה, עם תקציב נמוך פי כמה וכמה יחסית להיום, הגענו להישגים טובים יותר (מדליות כסף וארד).
ומה זאת אומרת "צריך לתגמל את הספורטאים שהביאו מדליה"? איזה תגמול כספי מיידי יכול להשתוות לפרסום האדיר שהנ"ל כבר קיבלו (מוערך במיליונים)?
והיכן אמצעי התקשורת שתפקידם להציב את כל השאלות הקשות האלו? איך זה שלא שמענו את זה אפילו פעם אחת במשך 14 יום של פטפוטים אולימפיים?

אז למה שלא נודה סוף סוף שאנחנו פשוט לא טובים בספורט. אולי זה גנים, אולי זה משום שאנחנו אוכלים רק כשר, ואולי כי התרבות והמנטליות שלנו לא מתאימים. ספורט דורש דברים שאין לנו כמו התמדה או משמעת (ראיתם פעם ישראלי שלא מדבר בקרון השמור "השקט" ברכבת?). בספורט ישנה חתירה מתמדת ובלתי מתפשרת לתוצאות. אצלנו, מכינים את התירוצים עוד הרבה לפני שאנחנו לא מגיעים לתוצאות. הספורט כאן חובבני וככזה צריך להתייחס אליו. נכון, ישנן מס' דוגמאות בארץ של מועדונים מקצועניים כמו מכבי ת"א בכדורסל וכמה קבוצות כדורגל, אבל זה רק בגלל שהם מנוהלים ומתוקצבים ע"י גורמים פרטיים, ולא ע"י הממשלה.

למה שלא נדבוק במה שבאמת יש לנו להציע לעולם כמו ספרות, מדע, יזמות והייטק. 
אחרי הכל, אנחנו לא יכולים להיות טובים בהכל.
ריו 2016: מה באמת קרה שם?

יום שלישי, 16 באוגוסט 2016

סיפורי אולימפיאדה

{במהלך אולימפיאדת ריו 2016}

סוף סוף הבנתי כיצד מכריזים על המנצח בג'ודו: זה שקושר את החלוק ראשון לאחר שקמים מהמזרן.
אגב, אם אתם אתם חושבים שג'ודו זה יותר אלגנטי מקראטה, אז אנחנו כנראה חלוקים.

בג'ודו המפסיד בוכה מרוב אכזבה, ואילו המנצח בוכה מרוב שמחה. כלומר, בכל מקרה בסוף כולם בוכים - וגם הצופים.
אז אפשר פשוט להחליט שבמקום להטיח אחד את השני על המזרן, נקדיש יום שלם באולימפיאדה להתיפחות דמעתית משותפת. אפשר גם להחליט לשדר ג'ודו בימים קודרים ונוגים במיוחד כמו כיפור או תשעה באב.

עכשיו זה גם ברור מה המטרה ב"היאבקות" – לשים מה שיותר אבקה על הידיים.

בכלל, באולימפיאדה ישנם ענפי ספורט שיש רק באולימפיאדה, ואשר איש אינו מבין את החוקים שלהם, כולל השחקנים.

למשל סיף: עולים שני מתחרים עם חליפות ומסיכות, אתה לא רואה מי נגד מה, הם דוקרים אחד את השני לשווא עם איזה אנטנה של פיג'ו במשך דקה ואז, השופטים מורידים נקודה לאחד הצדדים בגלל שהוא "איבד את זכות ההתקפה", ואז גם הפרשן מבין סוף סוף מה קרה...

ומה זה בכלל התעמלות אומנותית? מה, הספורטאים באים עם ציורים של ואן גוך על הידיים?
ומה ההבדל בין זה ובין בלט או מיומנה?
ואיך אפשר לתת ציונים על זה? אמנות היא היכולת לעורר תגובה אצל הצופה או מיליוני הצופים במקרה זה, ולא רק אצל איזה 2 שופטים חצי אוטומטיים.

ורכיבה על סוסים? מה, לא שמעו שם על אופניים חשמליות?
וירי על צלחות חרס מעופפות? מסכנות הציפורים שעוברות שם במקרה.
וזריקת דיסקוס או הטלת כידון? זה אמנם לא הופיע ב ynet אבל נדמה לי שמלחמת אתונה-ספארטה כבר הסתיימה.
ג'ודו: בואו פשוט נבכה וזהו.