ללכת עם הזרם, לחשוב בתוך הקופסה

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה ישראלית מדאיגה של הצורך לשתף את הכלל בכל פעולה שגרתית למדי שאנחנו עושים: "יושב בבית קפה עם אשתי", "יצאתי לטיול עם הכלב" או "בדרך לפגישה עם לקוח" (נו, אז?) הם רק מס' דוגמאות לכך.

הפוסטים האלו, רובם ככולם, הם הרי חסרי כל ערך ו/או משמעות. הם לא אומרים כלום, זה לא מעניין ובטח שלא מרגש. ובכל זאת, כל כך הרבה צייצנים חוטאים בכך, אז יש בזה משהו.

אם כן השאלה הבסיסית כאן היא: אז לשם מה או, מה עומד מאחורי הצורך האובססיבי הזה לשתף?

הסבר מיידי הוא כי הטכנולוגיה של היום פשוט מאפשרת את זה. הסבר אחר הוא שהיום הכל קשור לשיווק ויחסי ציבור ואם אתה לא מצייץ, אתה לא קיים.

אבל לדעתי יש כאן גם משהו עמוק יותר והוא: הצורך לקבל אישור תמידי מהסביבה על כך שאנחנו נורמלים ונורמטיביים – מעין משוב חיובי. אנחנו רוצים להיות חלק ממסגרת, ממערכת, באמצע, במרכז, לא להיות חריגים.

זה גם חוקי הטבע: כאשר מתבוננים בעדר אורגניזמים יבשתי או להקות ציפורים אז בהחלט מבחינים במגמה של לנסות ולהיות באמצע, מוקפים, מוגנים (הצפיפות סביב המרכז גבוהה יחסית). כך, רוב האוכלוסיה מתמקמת לה בין גדרה לחדרה, ובמיוחד בגוש דן. מה שבטוח, בטוח.

אז בסדר, נניח שהבנו את הצורך לשתף, אבל מה גורם להמוני עוקבים ללייקק ולהגיב במלוא העוצמה לכל פוסט סתמי שכזה?

אולי אנחנו פשוט עושים "לייק" כדי שאח"כ, כאשר אנחנו נעלה פוסט שטותי, אז יעשו גם לנו (בדומה לתופעה הישראלית הבלעדית של צ'קים בשמחות...).

אבל גם כאן יש כנראה רובד עמוק יותר: גם העוקבים והמאמינים צריכים מסגרת, וכאשר אתה מגיב, אתה חלק ממשהו – אתה לא לבד.

לרבים מהעוקבים יש גם "גורו" אחד או יותר, מעין אלילים כאלו שלא משנה מה הם יעלו לרשת, מיד יזכו ל"לייק", בד"כ מבלי שהטוקבקיסט המצוי קורא את רוב הטקסט, ובטח שלא מתעמק בו. לפעמים אין בכלל טקסט, מישהו מצייץ משהו כמו: "שבוע טוב", "חג שמח" או "איזה יום יפה" ואז להקת עובדי האלילים מגיבה עם משהו בסגנון של: "יום טוב גם לך, איש מקסים ואהוב". יש גם את אלו שמעלים תמונה שלהם אוכלים גלידה או רוכבים על אופניים, וזוכים לתהילת עולם כאשר עדת המאמינים לא נשארת אדישה עם תגובות כגון: "איזה גיבור" או "אתה אלוף" (על מה? מה הוא בדיוק עשה?).

כן כן, לכל אחד יש את הדת שלו: יש המאמינים באל אחד, יש המאמינים בשוק חופשי ובצמיחה, יש המאמינים בסוציאליזם ויש ההולכים באש ובמים אחר צייצני פייסבוק סדרתיים.

ואחרית דבר: הרשתות החברתית הן המצאה נהדרת ופלטפורמה מצוינת להעברת מידע חיוני, להחלפת רעיונות ולשיתוף חוויות. כמה חבל שבארץ הרסנו לחלוטין את הקונספט הזה.

 כנראה שכל אחד צריך איזה "גורו" אחד לפחות.

דברים שעדיין אסור לדבר עליהם

{אזהרה: הטור הבא לא לבעלי לב חלש}

אז מה למדנו מסיפור חייו ומותו של שמעון פרס?

שאפשר לעבוד 25 שעות ביממה (לא כולל שעות נוספות) במשך 70 שנה, ועדיין לחשוב שלא עשית מספיק.

שפעם, לפני כל הטכנולוגיה והבירוקרטיה, היה הרבה יותר קל להרים פרויקטים גדולים.

{תעשיה אווירית, הכור בדימונה}

שפעם, עם מפלגת שלטון אחת קבועה והרבה פחות פוליטיקה, היו נבחרי הציבור יכולים באמת להתמקד בעשייה.

{ובלי וואטסאפ, פייסבוק ואינסטגרם, יכלו גם יתר האזרחים באמת לעבוד}

שפעם, בשנות ה 40 וה 50 של המאה הקודמת, כמעט כולם עסקו בהקמת המדינה. לא היה אז "אינטל" ואף אחד לא פיתח אפליקציות עבור "גוגל".

שפעם, הנורמה היתה שנבחרי ציבור לפחות מנסים לפעול למען הציבור.

{"הוא שירת את הציבור נאמנה" כלומר, בניגוד מוחלט למה שאנחנו מצפים...}

שבישראל, אם לא עשית צבא, אז לא משנה מה תעשה אח"כ – תמיד יזכירו לך שלא עשית צבא.

שעליונות גרעינית לא בהכרח מרתיעה אויבים בעלי אידיאולוגיה פנאטית, אשר לא ממש משנה להם כיצד הם הולכים לקפח את חייהם בטרם עת: באופן גרעיני או באופן אחר.

{נחיצות הכור שנויה מאד במחלוקת. הנה כמה סיבות: א. ככל הנראה, הכור לא מנע אף מלחמה כולל יום הכיפורים בה כמעט והושמדנו כליל. ב. בכור גרעיני דרישות המשמעת והבטיחות מאד קפדניות, ולא בטוח שזה הולך ביחד עם החפיפניקיות הישראלית}

שישנן תוכניות שלעולם לא היו מתבצעות ללא נחישות.

{אנטבה, תכנית הייצוב הכלכלית}

שכל עוד אתה עם הרגליים על הקרקע, השמיים הם הגבול אבל ברגע שאתה מתחיל להזות, אתה לא מתרומם.
{הסכמי אוסלו}

שזה לא חוכמה להיות אהוד ומוערך בעולם כאשר אתה אומר להם בדיוק את מה שהם רוצים לשמוע.

שהרי אם נקבל את כל תביעות הערבים, אז כל העולם יעמוד מאחורינו אבל אם אח"כ יסתבר שזו היתה טעות, אז אנחנו נשלם את המחיר לבדנו ובעצמנו, בלי ה"עולם".

שכל מקרה של פטירה מעורר כאן תדהמה גדולה, גם אם מדובר במותו ב"טרם עת" של אדם בן 93.

{וכמו עם הרב עובדיה, מה חשבתם? שהם יחיו לנצח?}

שגם במוות מעורבים שיקולים של פרסום ויחסי ציבור.

{נדמה שעיתוי הניתוק מהמכשירים איננו מקרי, ומישהו כנראה דאג לכך שיהיה מספיק זמן, עוד לפני החגים, לערוך פסטיבל בומבסטי ראוי בהשתתפות נציגים רבים מהעולם}

שגם הנשיא לשעבר, האזרח מס' 1, הוא בעצם חייל.

{חצי צה"ל נטל חלק בטקס האשכבה}

שלצה"ל אין יותר אתגרים בטחוניים.

{חצי צה"ל נטל חלק בטקס האשכבה}

שהיקף הפסטיבל התקשורתי נקבע לפי ההשתייכות הפוליטית.

{זהו המשך ישיר לפסטיבלי רבין ואריק איינשטיין. מישהו זוכר את הטקס שעשו לשמיר?}

שרבים הם הפרשנים, אשר מנתחים את פועלו של המנוח, אבל תוך כדי גם דואגים להדגיש את מלוא חשיבותם העצמית.

{"פרס אמר לי ככה, ופרס אמר לי ככה..."}

שמה שחשוב לנו באמת, זה הכבוד ותשומת הלב.

{"זה יגיע לטקס, וההיא לא מגיעה, וההוא אמר שכן, וההוא בספק..."}

שהנטיה להתעסק בטפל זה כבר מגיפה: אבו מאזן כן לחץ את היד, לא לחץ את היד...

{מה זה חשוב בכלל וכיצד ועל מי זה משפיע? ואם הוא כן לחץ ת'יד לנתניהו בטקס, אז מחר הולך להיות כאן שלום אזורי?}

שעל כל הדברים האלה אף אחד בכלי התקשורת לא טורח לדבר...

שקט: לא מדברים על זה.

קפריסין למטייל הרוסי

השבוע טסתי לקפריסין (היוונית), אבל לא באמת הגעתי לשם.

אז ככה:

התיירים – רוסים.

סוכני נסיעות מקומיים, פקידי קבלה, מלצרים, מוכרים בחנויות וכל מי שאתם רוצים – רוסים.

השפה המקומית – רוסית.

במועדונים – קאריוקי ברוסית.

הכרוז בשדה התעופה, השלטים, המפות – נו טוב, אתם כבר מבינים לבד.

ואם אתה בטעות אומר משהו כמו "קליספרה" (ביוונית: ערב טוב), אז מביטים בך כאילו הרגע צנחת מצפון המאדים. בשלב מסוים כבר חשבתי להתחיל לשלם ברובלים במקום ביורו.

אז פצ'ימו פרוסקי? (בתרגום לעברית: למה רוסית?)

בהתחלה חשבתי שפתחו שם חנות לטרננינגים, מועדון שחמט או עסק להעתקת תוכנות לא חוקיות. אח"כ גיליתי את הסיבה העיקרית: אנשי עסקים ממוצא אוליגרכי כלשהו השתלטו על האי והתוצאה: התרבות הקפריסאית האותנטית נמחקה כמעט לחלוטין. אז בסדר, יש איזה מסעדה בכפר קטן באמצע שומקום ששם מדברים יוונית ואוכלים סופלאקי ואם אתה רוצה, אתה יכול לקפוץ ראש אל רחבת הריקודים בסגנון קפריסאי חופשי לצלילי הבוזוקי – אבל זהו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. זה טיפה בים התיכון. זה מעט מדי ומאוחר מדי בשעות הלילה.

וזה עדיין לא כל התרמית, כי מילא אם היו מיידעים אותי על כך מראש, ואז ייתכן שהייתי מגיע ועוד יותר ייתכן שלא, אלא שבאינטרנט ובמדריכי הטיולים משום מה אף אחד לא טורח לציין "פרט שולי" שכזה. יש לעדכן לאלתר את כל הספרים. למשל, את "המדריך למטייל בקפריסין" צריך להחליף ב "המדריך למטייל הרוסי בקפריסין" ואת "קפריסין למשפחות" צריך להחליף ב "קפריסין למשפחות חד הוריות".

בוא נאמר כך, אם ביום הראשון שלי שם שמחתי על כך שניצלתי מדריסה (הם נוהגים בצד שמאל, והסתכלתי לכיוון ההפוך...), אז ביום האחרון, אחרי כל מה שעברתי, הצטערתי על כך שלא נדרסתי כבר בהתחלה...

לסיכום: נסעתי לקפריסין ונחתתי בשלוחה של רוסיה.

בפעם הבאה אנסה לקחת טיסה למוסקבה, ואולי ככה אגיע סוף סוף לקפריסין.