השבוע החלו לשדר בתאגיד הציבורי סדרה על
ארכיון רשות השידור המיתולוגית עם קטעים מתוך תכניות ששודרו בעבר הרחוק ("היה
פה שמח", כאן 11).
התגובות הן טובות מאד, והצופים די נרגשים.
בכאן ועכשיו 11, מתענגים על ההצלחה בחושבם שהסדרה מספקת אתנחתא מהמציאות היומיומית המעיקה תוך כדי נדידה לאזור הסיפורים הישנים, לפעמים אפילו בשחור לבן.
ובכן, זה לא רק זה.
מה שמושך אותנו אל הכתבות הישנות, זה הכמיהה
לאנשים וסיפורים אותנטיים, כאלו שהתקיימו בטרם העידן המזויף של שיווק
ויחסי ציבור לפני הכל, עם נגיעות של "ריאליטי" מבוים ומכוון מראש. פעם מזמן, לפני הרבה מאד שנים, אנשים עטו מסיכות רק בפורים, ולא כל השנה.
וזה עוד לא הכל.
אנחנו נזכרים בזמנים קדומים
ועתיקים, בהם מנחי הטלוויזיה סיקרו את המציאות ללא משוא פנים או הטייה מובנית,
והשאירו לצופים לגבש את עמדותיהם בעצמם...
המנחים והפרשנים של אז לא הוציאו דברים
מהקשרם, לא סיפרו חצאי אמיתות, לא התעלמו ביודעין מעובדות לא נוחות (להם), והציבו
שאלות קשות... לכולם. אגב, הם גם לא ניפחו את הרכילות לממדים אסטרונומיים ולא הפכו אותה לכותרת ראשית הפותחת מהדורות. בקיצור, הם היו מה שנקרא: עיתונאים.
אז אולי לא היה פה אף פעם באמת שמח, אבל
לפחות אפשר היה לצפות לאמון בין הציבור למערכות הממסדיות, ובכלל זה תקשורת ההמונים.
רשות השידור המיתולוגית: נוסטלגיה או חיפוש אחר האמת?
