{על פרשת אלאור אזריה}
אז זהו שאין דבר כזה חצי הריגה או שליש הריגה, ואם יש ספק באשר למניע האמיתי לירי, אז הוא צריך להיות לטובת הנאשם. כמו כן ע"פ הנוהג בעברות של נטילת חיים ("המתה") בדיני העונשין, גם אם ישנן "נסיבות מקלות" כלשיהן, הן יכולות להמתיק את העונש רק באופן שולי, הואיל והתוצאה (מוות) חמורה ואינה הפיכה. והואיל ולא היתה כאן עסקת טיעון, אין שום משמעות לפשרה. במקרה של פסיקה, העונש צריך לשקף את חומרת הכרעת הדין, שהיתה במקרה זה חמורה מאד, נחרצת ופה אחד.
אני לא משפטן, ואינני יודע אם היתה כאן הריגה או לא - את זה אני משאיר למערכת החוק לקבוע. מה שאותי מטריד במיוחד בפרשה הזו זה לא התוצאה עצמה (עונש קל, עונש כבד, זיכוי, חנינה וכו') אלא כל התהליך: הפורמט, הלוגיקה, העקביות, האחידות, השמירה על עקרונות.
וכל הסיפור הזה לא היה צריך להגיע לכדי משפט ראווה פלילי פומבי, אלא להליך צבאי פנימי לא מתוקשר, וללא כל התערבות של גורמים אזרחיים: לא מצד התביעה, לא מצד ההגנה, ולא מצד השלטון. ככל שיש יותר רעש וצלצולים מסביב, כך קשה יותר להגיע לחקר האמת ולעשיית צדק. לא ייתכן שמצלמה אחת של "בצלם" תגרום לסחרור שכזה. ומה שטוב לכמה סרטי דרמה משפטית שראיתי, פחות טוב בחיים. כי החיים זה לא הוליווד, וכאן אנשים באמת לוקחים ללב, באמת נהרגים, ובאמת נכנסים לכלא.
וצריך להסתכל גם על התמונה הכוללת. הרי הציבור לא באמת תומך במעשים של הריגה ובכל זאת, כ 80% אינם מסכימים עם ההרשעה הנוכחית. אז מה זה אומר? אולי זה מבטא חוסר אמון בשלטון החוק, ואולי זה מבטא תסכול וכאב עמוק מהמאבק בגל הטרור. אולי הציבור מנסה להגיד משהו: שנגמרה הסבלנות והסובלנות כלפי המפגעים והגיע העת להסיר את הכפפות, שזירת פיגוע היא שדה מלחמה ולא סיטואציה אזרחית שבה תקפים דיני העונשין הרגילים. אולי כן, ואולי לא. ואולי הגיע הזמן סוף סוף להחליט.
ישראל היא אלופת העולם בלא להחליט:
אם זה הריגה אז למה רק שנה וחצי מאסר בפועל? זה צריך להיות הרבה יותר (הערת
המערכת: עד 20 שנות מאסר ע"פ חוק העונשין. אפילו גרימת מוות ברשלנות זה עד 3
שנות מאסר).
ואם זה הגנה עצמית, אז על מה העונש?
זה כאילו שהשופטים אומרים: אמנם פסקנו בבטחון ובנחרצות שהיתה כאן הריגה אבל
האמת היא שאנחנו לא ממש סגורים על זה, אז בוא נרגיע קצת.
אז זהו שאין דבר כזה חצי הריגה או שליש הריגה, ואם יש ספק באשר למניע האמיתי לירי, אז הוא צריך להיות לטובת הנאשם. כמו כן ע"פ הנוהג בעברות של נטילת חיים ("המתה") בדיני העונשין, גם אם ישנן "נסיבות מקלות" כלשיהן, הן יכולות להמתיק את העונש רק באופן שולי, הואיל והתוצאה (מוות) חמורה ואינה הפיכה. והואיל ולא היתה כאן עסקת טיעון, אין שום משמעות לפשרה. במקרה של פסיקה, העונש צריך לשקף את חומרת הכרעת הדין, שהיתה במקרה זה חמורה מאד, נחרצת ופה אחד.
אני לא משפטן, ואינני יודע אם היתה כאן הריגה או לא - את זה אני משאיר למערכת החוק לקבוע. מה שאותי מטריד במיוחד בפרשה הזו זה לא התוצאה עצמה (עונש קל, עונש כבד, זיכוי, חנינה וכו') אלא כל התהליך: הפורמט, הלוגיקה, העקביות, האחידות, השמירה על עקרונות.
וכל הסיפור הזה לא היה צריך להגיע לכדי משפט ראווה פלילי פומבי, אלא להליך צבאי פנימי לא מתוקשר, וללא כל התערבות של גורמים אזרחיים: לא מצד התביעה, לא מצד ההגנה, ולא מצד השלטון. ככל שיש יותר רעש וצלצולים מסביב, כך קשה יותר להגיע לחקר האמת ולעשיית צדק. לא ייתכן שמצלמה אחת של "בצלם" תגרום לסחרור שכזה. ומה שטוב לכמה סרטי דרמה משפטית שראיתי, פחות טוב בחיים. כי החיים זה לא הוליווד, וכאן אנשים באמת לוקחים ללב, באמת נהרגים, ובאמת נכנסים לכלא.
וצריך להסתכל גם על התמונה הכוללת. הרי הציבור לא באמת תומך במעשים של הריגה ובכל זאת, כ 80% אינם מסכימים עם ההרשעה הנוכחית. אז מה זה אומר? אולי זה מבטא חוסר אמון בשלטון החוק, ואולי זה מבטא תסכול וכאב עמוק מהמאבק בגל הטרור. אולי הציבור מנסה להגיד משהו: שנגמרה הסבלנות והסובלנות כלפי המפגעים והגיע העת להסיר את הכפפות, שזירת פיגוע היא שדה מלחמה ולא סיטואציה אזרחית שבה תקפים דיני העונשין הרגילים. אולי כן, ואולי לא. ואולי הגיע הזמן סוף סוף להחליט.
