ארץ הסטארטאפים – האמנם?

בכל שנה קמים בישראל כ 1,200 סטארט-אפים אשר כמעט כולם נסגרים וגם הבודדים שמצליחים (מגיעים נניח, ל"אקזיט"), מגלים שבמקרה הטוב, המוצר שלהם מחזיק מעמד איזה 6 חודשים עד שהלקוח כבר לא צריך אותו או שהוא מוצא משהו טוב יותר בשוק.

אם כן, שורש הבעיה הוא שרוב המוצרים והשירותים לא ממש מביאים תועלת מובהקת.

לעומת זאת, הנה כמה רעיונות שפספסנו, אשר יכלו לשנות את העולם:

1. אפליקציה שמאפשרת לך לצאת מקבוצת "וואטסאפ" מבלי שאף אחד ישים לב ו/או ייעלב.
2. אפשרות לעבור באופן אוטומטי מהערוץ בו אתה אתה צופה לערוץ אחר כאשר מתחילות הפרסומות, ולחזור לשידור המקורי מיד בסיומן.
3. אפליקציה שמסננת פוסטים מיותרים וחסרי כל משמעות. מעתה אני לא רוצה יותר לראות "שיהיה שבוע נפלא לכולם", "היום התעוררתי בחמש בבוקר" (אז מה אתה רוצה, מדליה?), תמונה של כלב אוכל גלידה או סרטון מבוים של חתולים רוקדים "הורה".
4. תוכנה נוסח "וויז" שתמצא לך גם חניה.
5. תוכנה נוסח "וויז" לאיתור מוצר ספציפי בחנות או מרכז קניות.
6. 'נכיון שטרות': שירות רכישת שטרות של 200 ש"ח מאנשים במצוקה. השטרות האלו הם הרי לא שימושיים בעליל, ללא כל יכולת לקבל מהם עודף בחזרה. אז איך העסק עובד? אתה בא למישהו כזה, ומציע לו נניח, 180 ש"ח תמורת השטר של ה 200. עכשיו, בשבילך זה רווח נקי של 20 ש"ח לעסקה. בשבילו, זה או 180 או כלום ולכן הוא ילך על זה. 
7. "וויז" שמוצא לך אנשים עם שטרות של 200 ש"ח.
   

עד שהמצאנו את נורת הפלואורוסנט, כולם כבר עברו לתאורת לד...

"מהפך" בבחירות ארה"ב 2016 - האמנם?

איזה מזל.

איזה מזל שיש לנו פרשנים עם כזאת יכולת של ראיה לטווח ארוך וחשיבה קדימה, שתמיד אפשר לסמוך עליהם שתחזיותיהם יתממשו אחד לאחד.

איזה מזל שיש לנו עיתונאים ופרשנים שכל כך מקפידים על יושרה ואובייקטיביות בסיקור הנושא, כך שלמעשה אתה אף פעם לא יודע מה העמדה האישית שלהם בנוגע לעניין.

איזה מזל שיש לנו פרשנים כל כך מוכשרים, שמספיק להם לקרוא כמה מאמרים ב"גוגל" כדי להפוך להיות מומחים גדולים לפוליטיקה אמריקאית.

איזה מזל שיש לנו עיתונאים ופרשנים כל כך מחויבים, שאף על פי שטעו וכשלו שוב ושוב בניתוח המצב הפוליטי בארץ, ובמיוחד לקראת הבחירות, זה לא ממש הפריע להם לקחת מטוס לניו יורק ולהתחיל מיד להסביר לנו בנחרצות מה מתרחש בנפשו של העם האמריקאי.

איזה מזל שיש לנו עיתונאים ופרשנים כל כך אחראיים, עד כי אינם סומכים על האזרח האמריקאי הבור והנבער מדעת שיצביע נכון, אלא מחליטים בשבילו ובמקומו מה הכי נכון עבורו.

איזה מזל שיש לנו עיתונאים ופרשנים שמקבלים את כללי המשחק הדמוקרטי, ולכן תמיד מכבדים את הכרעת הציבור ומפרגנים למנצח, גם אם הוא לא הבחירה שלהם.

איזה מזל שיש לנו עיתונאים ופרשנים כל כך חדורי ביקורת עצמית, עד כי אין להם שום בעיה להסביר לנו למה כל העיתונאים והפרשנים של ארה"ב טעו בגדול.

איזה מזל שיש לנו עיתונאים ופרשנים שתמיד עושים חשבון נפש, לוקחים אחריות, ומפיקים לקחים לקראת הפעם הבאה.

איזה מזל, באמת לא יודע מה היינו עושים בלעדיהם...

ללא ספק, מה שעומד לקרות זה...

פה זה לא אמריקה

פה זה לא אמריקה.

כי כאן משתוממים, כל פעם מחדש, על כך שממשלה שזוכה לאמון הציבור שוב ושוב, מתעקשת דווקא לבצע את המדיניות שלה ולא של האופוזיציה.

כי כאן מחליטים תמיד שלא להחליט: לא מצביעים "הבית היהודי", ולא מצביעים "מרץ".

כי כאן הפרשנים חושבים שהבעיות של קלינטון הן זניחות, אבל הבעיות של טראמפ הן פשע כנגד האנושות.

כי כאן חושבים שצביעות, התחסדות וחנפנות הן המצאות רשומות על שמינו. אנחנו לא מבינים איך זה יכול להיות שאמריקאים רבים אומרים בסקרים וברחוב קלינטון, אבל מאחורי הפרגוד הם ישימו טראמפ.

כי כאן חושבים שתקשורת מוטה ומכוונת, אשר לוקחת צד במאבק הפוליטי שלא לומר יוצאת מגדרה כדי לקדם אותו, זה פיתוח ישראלי.

כי כאן הפרשנים לא מבינים מדוע בעיני אזרחים אמריקאים רבים, שחיתות ממסדית זה משהו שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום, וכי החוקה ושלטון החוק זה לא עוד תחום אלא מה שמגדיר אותם בעצם. זה הדבר היחידי שמקשר בין חקלאי במונטנה ובנקאי בניו יורק. אם אין את זה, אין אמריקה.

אמריקה זה לא פה.

כי באמריקה ישנה כמיהה חזקה לשינוי ומיאוס לא מבוטל מהממסד והשיטה, וגם אם הטוען לכתר לא ינצח לבסוף, עצם המרוץ הצמוד עשוי להיחשב מבחינתו להישג.

כי באמריקה עדיין לא מבינים את מה שכל ישראלי יודע כבר מזמן, שבמערכת פוליטית דינמית מאד, הסקרים מעוותים את הדמוקרטיה ואינם שווים דבר, ושרמת אי הוודאות של התחזיות גבוהה בהרבה מהפערים בין המועמדים, עליהם מצביעה התחזיות. אז פעם היא מובילה בצפון ניו המפשייר ופעם הוא מוביל באזור הרי האפלאצ'ים של פנסילבניה, ופעם היא בבעיה ופעם הוא בבעיה, וכל שעה זה משתנה. אתם יודעים מה? אתם (הסוקרים) בבעיה.

כי באמריקה לא מבינים כיצד התדרדרה מערכת הבחירות הנוכחית לתהום כזאת. כיצד הרכילות הפכה להיות המנה העיקרית, במקום לדבר על עמדות, מדיניות, יכולת ביצוע ותכונות אישיותיות החשובות להנהגה. האם אמריקה נדבקה מישראל?

כי באמריקה יש יותר מדי אגו וסכימות קבועות.

במצב שבו שני המועמדים מטעם המפלגות הגדולות לא משכנעים, כאשר מתמודדת אחת אינה מכירה בשלטון החוק ובצורך לשמור על זהות אמריקאית ("כניסה חופשית למהגרים"), והמתמודד האחר אינו מכיר במדע ("אין דבר כזה התחממות גלובלית") ואולי גם לא יכיר בתוצאות הבחירות, צריך לשקול הליך מוסכם משותף שבו שניהם זזים הצידה ונותנים לסגנים שלהם להתמודד במקומם. במקרה הזה, נדמה ששני הסגנים: סנאטור טים קיין (ד), ומושל אינדיאנה מייק פנס (ר), טובים בהחלט מהבוסים שלהם.

ללכת עם הזרם, לחשוב בתוך הקופסה

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה ישראלית מדאיגה של הצורך לשתף את הכלל בכל פעולה שגרתית למדי שאנחנו עושים: "יושב בבית קפה עם אשתי", "יצאתי לטיול עם הכלב" או "בדרך לפגישה עם לקוח" (נו, אז?) הם רק מס' דוגמאות לכך.

הפוסטים האלו, רובם ככולם, הם הרי חסרי כל ערך ו/או משמעות. הם לא אומרים כלום, זה לא מעניין ובטח שלא מרגש. ובכל זאת, כל כך הרבה צייצנים חוטאים בכך, אז יש בזה משהו.

אם כן השאלה הבסיסית כאן היא: אז לשם מה או, מה עומד מאחורי הצורך האובססיבי הזה לשתף?

הסבר מיידי הוא כי הטכנולוגיה של היום פשוט מאפשרת את זה. הסבר אחר הוא שהיום הכל קשור לשיווק ויחסי ציבור ואם אתה לא מצייץ, אתה לא קיים.

אבל לדעתי יש כאן גם משהו עמוק יותר והוא: הצורך לקבל אישור תמידי מהסביבה על כך שאנחנו נורמלים ונורמטיביים – מעין משוב חיובי. אנחנו רוצים להיות חלק ממסגרת, ממערכת, באמצע, במרכז, לא להיות חריגים.

זה גם חוקי הטבע: כאשר מתבוננים בעדר אורגניזמים יבשתי או להקות ציפורים אז בהחלט מבחינים במגמה של לנסות ולהיות באמצע, מוקפים, מוגנים (הצפיפות סביב המרכז גבוהה יחסית). כך, רוב האוכלוסיה מתמקמת לה בין גדרה לחדרה, ובמיוחד בגוש דן. מה שבטוח, בטוח.

אז בסדר, נניח שהבנו את הצורך לשתף, אבל מה גורם להמוני עוקבים ללייקק ולהגיב במלוא העוצמה לכל פוסט סתמי שכזה?

אולי אנחנו פשוט עושים "לייק" כדי שאח"כ, כאשר אנחנו נעלה פוסט שטותי, אז יעשו גם לנו (בדומה לתופעה הישראלית הבלעדית של צ'קים בשמחות...).

אבל גם כאן יש כנראה רובד עמוק יותר: גם העוקבים והמאמינים צריכים מסגרת, וכאשר אתה מגיב, אתה חלק ממשהו – אתה לא לבד.

לרבים מהעוקבים יש גם "גורו" אחד או יותר, מעין אלילים כאלו שלא משנה מה הם יעלו לרשת, מיד יזכו ל"לייק", בד"כ מבלי שהטוקבקיסט המצוי קורא את רוב הטקסט, ובטח שלא מתעמק בו. לפעמים אין בכלל טקסט, מישהו מצייץ משהו כמו: "שבוע טוב", "חג שמח" או "איזה יום יפה" ואז להקת עובדי האלילים מגיבה עם משהו בסגנון של: "יום טוב גם לך, איש מקסים ואהוב". יש גם את אלו שמעלים תמונה שלהם אוכלים גלידה או רוכבים על אופניים, וזוכים לתהילת עולם כאשר עדת המאמינים לא נשארת אדישה עם תגובות כגון: "איזה גיבור" או "אתה אלוף" (על מה? מה הוא בדיוק עשה?).

כן כן, לכל אחד יש את הדת שלו: יש המאמינים באל אחד, יש המאמינים בשוק חופשי ובצמיחה, יש המאמינים בסוציאליזם ויש ההולכים באש ובמים אחר צייצני פייסבוק סדרתיים.

ואחרית דבר: הרשתות החברתית הן המצאה נהדרת ופלטפורמה מצוינת להעברת מידע חיוני, להחלפת רעיונות ולשיתוף חוויות. כמה חבל שבארץ הרסנו לחלוטין את הקונספט הזה.

 כנראה שכל אחד צריך איזה "גורו" אחד לפחות.

דברים שעדיין אסור לדבר עליהם

{אזהרה: הטור הבא לא לבעלי לב חלש}

אז מה למדנו מסיפור חייו ומותו של שמעון פרס?

שאפשר לעבוד 25 שעות ביממה (לא כולל שעות נוספות) במשך 70 שנה, ועדיין לחשוב שלא עשית מספיק.

שפעם, לפני כל הטכנולוגיה והבירוקרטיה, היה הרבה יותר קל להרים פרויקטים גדולים.

{תעשיה אווירית, הכור בדימונה}

שפעם, עם מפלגת שלטון אחת קבועה והרבה פחות פוליטיקה, היו נבחרי הציבור יכולים באמת להתמקד בעשייה.

{ובלי וואטסאפ, פייסבוק ואינסטגרם, יכלו גם יתר האזרחים באמת לעבוד}

שפעם, בשנות ה 40 וה 50 של המאה הקודמת, כמעט כולם עסקו בהקמת המדינה. לא היה אז "אינטל" ואף אחד לא פיתח אפליקציות עבור "גוגל".

שפעם, הנורמה היתה שנבחרי ציבור לפחות מנסים לפעול למען הציבור.

{"הוא שירת את הציבור נאמנה" כלומר, בניגוד מוחלט למה שאנחנו מצפים...}

שבישראל, אם לא עשית צבא, אז לא משנה מה תעשה אח"כ – תמיד יזכירו לך שלא עשית צבא.

שעליונות גרעינית לא בהכרח מרתיעה אויבים בעלי אידיאולוגיה פנאטית, אשר לא ממש משנה להם כיצד הם הולכים לקפח את חייהם בטרם עת: באופן גרעיני או באופן אחר.

{נחיצות הכור שנויה מאד במחלוקת. הנה כמה סיבות: א. ככל הנראה, הכור לא מנע אף מלחמה כולל יום הכיפורים בה כמעט והושמדנו כליל. ב. בכור גרעיני דרישות המשמעת והבטיחות מאד קפדניות, ולא בטוח שזה הולך ביחד עם החפיפניקיות הישראלית}

שישנן תוכניות שלעולם לא היו מתבצעות ללא נחישות.

{אנטבה, תכנית הייצוב הכלכלית}

שכל עוד אתה עם הרגליים על הקרקע, השמיים הם הגבול אבל ברגע שאתה מתחיל להזות, אתה לא מתרומם.
{הסכמי אוסלו}

שזה לא חוכמה להיות אהוד ומוערך בעולם כאשר אתה אומר להם בדיוק את מה שהם רוצים לשמוע.

שהרי אם נקבל את כל תביעות הערבים, אז כל העולם יעמוד מאחורינו אבל אם אח"כ יסתבר שזו היתה טעות, אז אנחנו נשלם את המחיר לבדנו ובעצמנו, בלי ה"עולם".

שכל מקרה של פטירה מעורר כאן תדהמה גדולה, גם אם מדובר במותו ב"טרם עת" של אדם בן 93.

{וכמו עם הרב עובדיה, מה חשבתם? שהם יחיו לנצח?}

שגם במוות מעורבים שיקולים של פרסום ויחסי ציבור.

{נדמה שעיתוי הניתוק מהמכשירים איננו מקרי, ומישהו כנראה דאג לכך שיהיה מספיק זמן, עוד לפני החגים, לערוך פסטיבל בומבסטי ראוי בהשתתפות נציגים רבים מהעולם}

שגם הנשיא לשעבר, האזרח מס' 1, הוא בעצם חייל.

{חצי צה"ל נטל חלק בטקס האשכבה}

שלצה"ל אין יותר אתגרים בטחוניים.

{חצי צה"ל נטל חלק בטקס האשכבה}

שהיקף הפסטיבל התקשורתי נקבע לפי ההשתייכות הפוליטית.

{זהו המשך ישיר לפסטיבלי רבין ואריק איינשטיין. מישהו זוכר את הטקס שעשו לשמיר?}

שרבים הם הפרשנים, אשר מנתחים את פועלו של המנוח, אבל תוך כדי גם דואגים להדגיש את מלוא חשיבותם העצמית.

{"פרס אמר לי ככה, ופרס אמר לי ככה..."}

שמה שחשוב לנו באמת, זה הכבוד ותשומת הלב.

{"זה יגיע לטקס, וההיא לא מגיעה, וההוא אמר שכן, וההוא בספק..."}

שהנטיה להתעסק בטפל זה כבר מגיפה: אבו מאזן כן לחץ את היד, לא לחץ את היד...

{מה זה חשוב בכלל וכיצד ועל מי זה משפיע? ואם הוא כן לחץ ת'יד לנתניהו בטקס, אז מחר הולך להיות כאן שלום אזורי?}

שעל כל הדברים האלה אף אחד בכלי התקשורת לא טורח לדבר...

שקט: לא מדברים על זה.

קפריסין למטייל הרוסי

השבוע טסתי לקפריסין (היוונית), אבל לא באמת הגעתי לשם.

אז ככה:

התיירים – רוסים.

סוכני נסיעות מקומיים, פקידי קבלה, מלצרים, מוכרים בחנויות וכל מי שאתם רוצים – רוסים.

השפה המקומית – רוסית.

במועדונים – קאריוקי ברוסית.

הכרוז בשדה התעופה, השלטים, המפות – נו טוב, אתם כבר מבינים לבד.

ואם אתה בטעות אומר משהו כמו "קליספרה" (ביוונית: ערב טוב), אז מביטים בך כאילו הרגע צנחת מצפון המאדים. בשלב מסוים כבר חשבתי להתחיל לשלם ברובלים במקום ביורו.

אז פצ'ימו פרוסקי? (בתרגום לעברית: למה רוסית?)

בהתחלה חשבתי שפתחו שם חנות לטרננינגים, מועדון שחמט או עסק להעתקת תוכנות לא חוקיות. אח"כ גיליתי את הסיבה העיקרית: אנשי עסקים ממוצא אוליגרכי כלשהו השתלטו על האי והתוצאה: התרבות הקפריסאית האותנטית נמחקה כמעט לחלוטין. אז בסדר, יש איזה מסעדה בכפר קטן באמצע שומקום ששם מדברים יוונית ואוכלים סופלאקי ואם אתה רוצה, אתה יכול לקפוץ ראש אל רחבת הריקודים בסגנון קפריסאי חופשי לצלילי הבוזוקי – אבל זהו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. זה טיפה בים התיכון. זה מעט מדי ומאוחר מדי בשעות הלילה.

וזה עדיין לא כל התרמית, כי מילא אם היו מיידעים אותי על כך מראש, ואז ייתכן שהייתי מגיע ועוד יותר ייתכן שלא, אלא שבאינטרנט ובמדריכי הטיולים משום מה אף אחד לא טורח לציין "פרט שולי" שכזה. יש לעדכן לאלתר את כל הספרים. למשל, את "המדריך למטייל בקפריסין" צריך להחליף ב "המדריך למטייל הרוסי בקפריסין" ואת "קפריסין למשפחות" צריך להחליף ב "קפריסין למשפחות חד הוריות".

בוא נאמר כך, אם ביום הראשון שלי שם שמחתי על כך שניצלתי מדריסה (הם נוהגים בצד שמאל, והסתכלתי לכיוון ההפוך...), אז ביום האחרון, אחרי כל מה שעברתי, הצטערתי על כך שלא נדרסתי כבר בהתחלה...

לסיכום: נסעתי לקפריסין ונחתתי בשלוחה של רוסיה.

בפעם הבאה אנסה לקחת טיסה למוסקבה, ואולי ככה אגיע סוף סוף לקפריסין.

שיא אולימפי חדש לישראל

{טור דעה נוקב על האמת שמאחורי השתתפות ישראל באולימפיאדת ריו 2016. תכינו את השכפ"צים}

סוף סוף האולימפיאדה הסתיימה (כמה כבר אפשר לראות קפיצות למים מ 3 מטר?)

אז מה קרה לאחר ששלחנו 47 ספורטאים ועשרות רבות נוספות של מאמנים, עסקנים ויחצ"נים לטיול נופש בריו הכל כלול? ובכן, ברוב הענפים, נציגנו כלל לא היו קרובים לעשיריה הראשונה, שלא לומר התברגו בהחלט במקומות האחרונים. בתחרות הריצה למשל בחרנו ללכת, ועל פי התוצאות שלנו בשחיה בסגנון חתירה (הסגנון הכי מהיר), נראה שהחלטנו להיות מקוריים ולשחות בסגנון פרפר. במירוץ האופניים הגענו למקום 63 מתוך 60, ובתחרות הקליעה למטרה לא הבנו מה המטרה. בזריקת דיסקוס הדיסקוס נשאר במקום והנציג שלנו עף רחוק, ובמרתון 10 ק"מ שהסתיים לפני יומיים, המתמודד הישראלי עדיין לא הגיע לקו הסיום.

כדי להסתיר את גודל הכשלון ועל מנת להסיח את הדעת, מנופפים לנו בשני חצאי מדליות הארד בהן זכינו בג'ודו (זה על מקומות 3-4), אבל בעולם הגדול מייחסים חשיבות זניחה למדליות שכאלו (שלא לומר, כמעט לא מציינים זאת בכלל). אצלנו, גם מה שלא נוצץ הוא תמיד זהב, לא כל שכן ברונזה (ארד), בה זכינו בסה"כ 3 פעמים ב 8 שנים. אז ככה: אם מחשבים את מספר המדליות (או מס' ההעפלות לעשיריה הראשונה) ביחס לגודל האוכלוסיה, יוצא שאנחנו בין המקומות האחרונים.

כמו תמיד, הסיקור התקשורתי בארץ מנפח את רף הציפיות כמו גם את חשיבות ההישגים למימדים חסרי כל פרופורציה. בוא נאמר כך: אם היו מחלקים פרסים על דיבורים וקשקושים אז היתה לנו מדלית זהב בטוחה כל 4 שנים ובריו 2016, ללא ספק קבענו שיא אולימפי חדש.

נדמה גם שאנחנו אחת המדינות המערביות עם התמיכה הכספית הציבורית הכי משמעותית שיש בספורט אולימפי. בעולם החופשי זה בעיקר ספונסרים פרטיים, שזוכים לפרסום בתמורה להשקעה בספורטאים שכן הצליחו. אבל מה יוצא לנו (הציבור) מהשקעה כזו, כבוד וגאווה? כמה גאים באמת היינו כאשר ברוב המקרים עפנו כבר בסיבוב הראשון? השפעה? על מי, על מה? הרי רק בתור דוגמה, מדענים ויזמים ישראלים רבים משפיעים הרבה יותר מג'ודו ללא כל תמיכה כספית ציבורית וללא כל חשיפה בכלי התקשורת.

ומה זאת אומרת "המדינה צריכה להשקיע יותר בספורט האולימפי?" ומהיכן בדיוק יגיע הכסף, מתקציב סל התרופות, או אולי מתקציב פיתוח אמצעים לאיתור והשמדת מנהרות? אז יש לי רעיון: בואו נשלם יותר מסים על מנת שאולי נזכה במדליה בירי בצלחות חרס מעופפות בעוד 8 שנים. אם כבר, אז "המדינה" צריכה להשקיע בחינוך גופני ובתזונה נכונה. אגב, כל המנגנון האולימפי המנופח הזה סביב הספורטאים שכולל גם מתקנים, מנהלים, ועדות, וסתם בעלי תפקידים עולה לנו הון עתק לא רק באולימפיאדה עצמה אלא כל השנה, וכל שנה. ספונסרים פרטיים לעומת זאת, ישקיעו בעיקר בספורטאי עצמו, ולא בכל מה שמסביב.

ומי אמר שהגדלת התמיכה הממשלתית תביא ליותר מדליות? ההישגים אינם תוצאה רק של גובה התמיכה, אלא גם ובעיקר תוצאה של הימצאותם של ספורטאים מחוננים/עילויים. בג'ודו למשל, לפני 24 שנה, עם תקציב נמוך פי כמה וכמה יחסית להיום, הגענו להישגים טובים יותר (מדליות כסף וארד).

ומה זאת אומרת "צריך לתגמל את הספורטאים שהביאו מדליה"? איזה תגמול כספי מיידי יכול להשתוות לפרסום האדיר שהנ"ל כבר קיבלו (מוערך במיליונים)?

והיכן אמצעי התקשורת שתפקידם להציב את כל השאלות הקשות האלו? איך זה שלא שמענו את זה אפילו פעם אחת במשך 14 יום של פטפוטים אולימפיים?

אז למה שלא נודה סוף סוף שאנחנו פשוט לא טובים בספורט. אולי זה גנים, אולי זה משום שאנחנו אוכלים רק כשר, ואולי כי התרבות והמנטליות שלנו לא מתאימים. ספורט דורש דברים שאין לנו כמו התמדה או משמעת (ראיתם פעם ישראלי שלא מדבר בקרון השמור "השקט" ברכבת?). בספורט ישנה חתירה מתמדת ובלתי מתפשרת לתוצאות. אצלנו, מכינים את התירוצים עוד הרבה לפני שאנחנו לא מגיעים לתוצאות. הספורט כאן חובבני וככזה צריך להתייחס אליו. נכון, ישנן מס' דוגמאות בארץ של מועדונים מקצועניים כמו מכבי ת"א בכדורסל וכמה קבוצות כדורגל, אבל זה רק בגלל שהם מנוהלים ומתוקצבים ע"י גורמים פרטיים, ולא ע"י הממשלה.

למה שלא נדבוק במה שבאמת יש לנו להציע לעולם כמו ספרות, מדע, יזמות והייטק. 
אחרי הכל, אנחנו לא יכולים להיות טובים בהכל.

ריו 2016: מה באמת קרה שם?

סיפורי אולימפיאדה

{במהלך אולימפיאדת ריו 2016}

סוף סוף הבנתי כיצד מכריזים על המנצח בג'ודו: זה שקושר את החלוק ראשון לאחר שקמים מהמזרן.
אגב, אם אתם אתם חושבים שג'ודו זה יותר אלגנטי מקראטה, אז אנחנו כנראה חלוקים.

בג'ודו המפסיד בוכה מרוב אכזבה, ואילו המנצח בוכה מרוב שמחה. כלומר, בכל מקרה בסוף כולם בוכים - וגם הצופים.

אז אפשר פשוט להחליט שבמקום להטיח אחד את השני על המזרן, נקדיש יום שלם באולימפיאדה להתיפחות דמעתית משותפת. אפשר גם להחליט לשדר ג'ודו בימים קודרים ונוגים במיוחד כמו כיפור או תשעה באב.

עכשיו זה גם ברור מה המטרה ב"היאבקות" – לשים מה שיותר אבקה על הידיים.

בכלל, באולימפיאדה ישנם ענפי ספורט שיש רק באולימפיאדה, ואשר איש אינו מבין את החוקים שלהם, כולל השחקנים.

למשל סיף: עולים שני מתחרים עם חליפות ומסיכות, אתה לא רואה מי נגד מה, הם דוקרים אחד את השני לשווא עם איזה אנטנה של פיג'ו במשך דקה ואז, השופטים מורידים נקודה לאחד הצדדים בגלל שהוא "איבד את זכות ההתקפה", ואז גם הפרשן מבין סוף סוף מה קרה...

ומה זה בכלל התעמלות אומנותית? מה, הספורטאים באים עם ציורים של ואן גוך על הידיים?

ומה ההבדל בין זה ובין בלט או מיומנה?

ואיך אפשר לתת ציונים על זה? אמנות היא היכולת לעורר תגובה אצל הצופה או מיליוני הצופים במקרה זה, ולא רק אצל איזה 2 שופטים חצי אוטומטיים.

ורכיבה על סוסים? מה, לא שמעו שם על אופניים חשמליות?

וירי על צלחות חרס מעופפות? מסכנות הציפורים שעוברות שם במקרה.

וזריקת דיסקוס או הטלת כידון? זה אמנם לא הופיע ב ynet אבל נדמה לי שמלחמת אתונה-ספארטה כבר הסתיימה.

ג'ודו: בואו פשוט נבכה וזהו.

מכירים את זה 2

עוד לא קרה לי שעמדתי בתור ל"קופה המהירה" ולא היו שם קונים שיש להם הרבה יותר מאשר 10 פריטים.
אני חושב שבארץ צריך לשנות את השם מ"קופה מהירה" ל"קופה לאנשים חסרי סבלנות".

(אפשר לנסות גם: "קופה לאנשים שאוהבים לתחמן" או "קופה לאנשים שחושבים שהם יכולים לתחמן")

זה כבר הרבה שנים שהאירוויזיון חדל להיות תחרות שירה והפך להיות תחרות בשכנות טובה:

שבדיה נותנת את הנקודות לדנמרק, נורבגיה ופינלנד. קרואטיה נותנת נקודות לסלובניה ובוסניה.

לטביה נותנת את הנקודות לאסטוניה, רוסיה, וליטא. קפריסין נותנת נקודות רק ליוון.

חבל שמצרים, ירדן וסוריה לא משתתפות...

אגב מאז שלוקסמבורג פרשה מהאירוויזיון אי שם בשנות ה90, לא ממש ברור מה עושים בלוקסמבורג...

קרה לכם כבר שניסיתם להוריד מהאינטרנט שיר של "איירון מיידן", "מטאליקה" או משהו כזה וזה לקח המון זמן כי כאילו, זה רוק כבד...

בארץ מלמדים את הילדים כבר בגיל קטן, שכאן אף פעם לא עונים באופן ברור וישיר לשאלות.

למשל: "ליצן קטן שלי, אולי תרקוד איתי?" ומה הליצן עונה:

"ליצן קטן נחמד, רוקד עם כל אחד"

אחי: מה אתה חופר? תגיד כן כן/לא לא אני אגש לליצן אחר...

קופה מהירה בסופרמרקט: כנראה שאין מה למהר...

מכירים את זה...

מכירים את זה שאתה הולך לקנות לעצמך בגדים עם אחות, ידידה או משהו כזה ובחנות היא מהר מאד עוזבת אותך ומתחילה לחפש ולמדוד לעצמה? ואתה, שכחת בכלל למה באת...בקיצור, פעם אחת אמרתי לה: את יודעת מה אני נוסע, תתקשרי אלי כשתסיימי...

מכירים את התוכנית "יצאת צדיק"? זו התוכנית בה נותנים צל"ש לבעלי מקצוע שלא מנסים ל"עבוד" על לקוחותיהם. מסתבר שהיום כדי להיות צדיק אתה לא צריך לעזור לזולת, לתרום לקהילה, להתנדב למילואים או משהו כזה. 

היום, כדי להיות צדיק כל מה שאתה צריך לעשות זה פשוט: לא לרמות....

מכירים את התופעה המקוממת ב"פייסבוק" שבה אנשים שכותבים משהו כמו "שבוע טוב" או מעלים תמונה של הכלב שלהם אוכל תפוח זוכים לאיזה 300 "לייקים", ואילו אנשים שכותבים משהו מקורי בעל משמעות מקבלים בקושי איזה 3 תגובות...

בישראל הקטנה ישנה בעיה תמידית של דימוי עצמי ופחד שיחשבו שאנחנו לא חשובים.
למשל העיר יוקנעם: יש שם איזה 8 בתים אבל מה? יוקנעם עלית, יוקנעם תחתית, יוקנעם מזרח ויוקנעם מערב...
פעם נכנסתי לאיזה בית ביוקנעם תחתית ושאלתי: תגידו, איפה זה יוקנעם עלית אז הם אמרו לי: קח סולם, תעלה לקומה שניה - זה יוקנעם עלית...

שמתם לב שבארץ מלמדים את הילדים כבר בגיל קטן, שכאן אוהבים לחלק ציונים לכל דבר.
למשל: "סביבון סוב סוב סוב, חנוכה הוא חג טוב"
מה פסח זה חג רע?

לא בטוח שכדאי ללכת לקנות לעצמך בגדים עם אישה...

"פריון העבודה בישראל נמוך" - מה אתם אומרים...

ע"פ דו"ח ה OECD האחרון, פריון העבודה בישראל נמוך מדי כלומר, התועלת הממוצעת של העובדים בזמן נתון (נניח, יום עבודה), נמוכה ביחס למרבית המדינות המפותחות.

אני מזועזע. פריון נמוך בארץ? לא יכול להיות.

חשבתי שלעמוד שעות בפקקים ואח"כ גם לחפש חניה זה טוב לפריון.

חשבתי שאם מכרז לוקח כאן 12 שנים כשבמדינות אחרות זה משהו כמו שנתיים זה טוב לפריון.

חשבתי שאם לוקח 4 שנים לקבל היתר בנייה זה טוב לפריון.

חשבתי שאם אנשים מגישים בג"ץ כנגד איזשהו מיזם לא כי המיזם באמת לקוי, אלא משום שהם מקווים לקבל איזושהי "תמורה" מהיזמים או המדינה – זה טוב לפריון.

לא יכול להיות.

חשבתי שלשלוח ולקבל מאות וואטס-אפים מיותרים כל יום בזמן העבודה זה טוב לפריון.

חשבתי שזה שאנשים נמצאים באופן קבוע על הטלפון עם המשפחה, החברים, הגננת והגנן זה טוב לפריון.

חשבתי שזה שאנחנו עובדים שבועיים על דו"ח שמתאר את מה שעשינו בחודש האחרון זה טוב לפריון.

חשבתי שזה שעובדים כאן אוספים פיסות מידע אקראיות מ Google במקום להיעזר בספרות מקצועית ו/או לעבור הכשרה מסודרת זה טוב לפריון.

לא יכול להיות.

חשבתי שזה שעל כל מהנדס יש 5 רואי חשבון, 3 עורכי דין ו 2 מזכירות זה טוב לפריון.

חשבתי שהעיסוק האינסופי במקומות עבודה בפוליטיקה, אגו ומאבקי כח אישיים זה טוב לפריון.

חשבתי שזה שמנהלים מסוימים לא מגייסים עובדים איכותיים במיוחד על מנת לא לסכן את מעמדם שלהם עצמם, זה טוב לפריון.

חשבתי שזה שמנהלים לעתים מגייסים עוד ועוד עובדים רק כדי להראות אח"כ שהם ניהלו צוות גדול, זה טוב לפריון.

לא יכול להיות.

חשבתי שזה שאין הפרדה ברורה בין עבודה ובית, או בין עבודה וחיי חברה, והכל מתערבב כאן – זה טוב לפריון.

חשבתי שזה שאין נהלים וכללים מסודרים, אלא כל חברה עושה פחות או יותר מה שבה לה, או מה שבה לה לאלתר, זה טוב לפריון.

חשבתי שזה שחודש לפני החגים כבר אומרים לך, "אתה יודע מה, אחרי החגים", זה טוב לפריון.

חשבתי שזה שבישראל אחרי החגים תמיד יש עוד חגים, זה טוב לפריון.

לא יכול להיות, הם בטח טועים שם ב OECD.

מה זאת אומרת

מה זאת אומרת "המכון לחקר המדבר"?

ואם אני לא אדע הכל על המדבר, אז מה יקרה?

מה זאת אומרת "שמפו לשיער יבש"? 
איך אפשר לחפוף שיער כשהוא יבש?

מה זאת אומרת "ההתיישבות העובדת"?
מה עושים בהתיישבות הלא עובדת?

מה זאת אומרת "דירוג האשראי של ישראל עלול להיפגע"

אז מה אכפת לי? מה אני משלם עם כרטיס האשראי של המדינה? אני משלם עם הכרטיס שלי...

מה זאת אומרת, 
"רעמים וברקים בליל חורף קר
לא נשמעים תמיד אותו הדבר..."
ממתי בדיוק אפשר לשמוע ברקים?

מה זאת אומרת ערוצים בתשלום? מה, הערוצים האחרים הם בחינם?

מה זאת אומרת "אחרי החגים"? אנחנו בישראל: אחרי החגים יש עוד חגים...

מה זאת אומרת "פרשן בכיר"? כאילו, לפרשן "רגיל" אין מושג, אבל פרשן בכיר, זה כבר סיפור אחר.

ומה זאת אומרת "למהירי החלטה"? מה, אתם רוצים להגיד לי שיש פה אנשים שלא חושבים בהגיון, לא בודקים ביסודיות ופועלים רק מהבטן?

ומה זאת אומרת הקרון השמור ברכבת הוא הקרון הצפוני ביותר? ואם אני נוסע מת"א לפ"ת (כלומר מזרחה), איפה זה הצפוני ביותר?

ומה זאת אומרת "היכרויות לאקדמאים בלבד"? מה, אם יכירו לאיזה אקדמאי דוגמנית-על אז הוא יבקש קודם לראות את גיליון הציונים שלה במבוא לסטטיסטיקה?

מה עושים בהתיישבות הלא עובדת?