הצעות חוק חדשות 3

הצעת חוק מס' 7/17 בנוגע לחגים:
חוק ביטול ארוחות משפחתיות המוניות בחגים.

אין צורך בהסברים.

חוק קיום החגים במועדם, אבל רק במועדם.

כך, לא נצטרך לאכול סופגניות כבר חודשיים לפני חנוכה, וגם חודשיים אחרי.

כמו כן, לא נאלץ יותר לשמוע את המשפט המתסכל: "תחזור אלינו אחרי החגים".

חוק מניעת כפילויות של חופשים וחגיגות.

מעתה, למגינת לבם של מארגני האירועים והמסיבות, נצטרך להחליט סוף סוף לאיזו דת אנחנו שייכים.

כך למשל, בשנה נתונה ייתכן רק ראש השנה אחד (האם הנוצרים עושים מסיבות מטורפות בא' בתשרי?). אגב, איך זה שראש השנה נמשך יומיים?

ואם אנחנו כבר רוצים לחגוג גם את ראש השנה וגם את הסילבסטר, גם את ט"ו באב וגם את יום ולנטיין, גם את פורים וגם את ליל כל הקדושים - אז למה רק פעמיים? אפשר לאמץ מועדים וחגים גם של יתר שאר ושלל הדתות. אם המטרה היא מה שיותר סיבות למסיבות, אז למה שלא נציין גם את חג האורות התאילנדי ("לואיי קרטונג") בסוף נובמבר, או את פסטיבל הדיוניסיה לכבוד אל היין, דיוניסוס (שאף נערך מס' פעמים בשנה)?

הצעות חוק חדשות 2

בארץ, מקובל להגיש הצעות חוק לעתים קרובות, אלא שרובן אינן מהפכניות כלל ועיקר, ובמקרה הטוב לא מעלות ולא מורידות. אז הנה כמה הצעות חשובות באמת, שישנו את פני המדינה ללא היכר.

הצעת חוק מס' 1/17:

חוק איסור מוחלט על צירוף משתמשים לקבוצת וואטס-אפ חדשה ללא רשותם ו/או הסכמתם.

הצעת חוק מס' 2/17:

חוק חיוב המשתמש להגהה בטרם שליחת הודעות וואטס-אפ או SMS.

הצעת חוק מס' 3/17:

חוק "יום המתלוננים הטובים".
יוחלט על יום מיוחד כל שנה בו אסור להתלונן על "הממשלה", "המדינה" ו"התקשורת".

הצעת חוק מס' 4/17:

חוק איסור הטרדת תושבים בטלפון הקווי ע"י מפרסמים, ביטוחים, שירותים, עמותות וסקרים.

מעתה, אני לא רוצה להרים את השפופרת כדי לענות במשך איזה 20 דקות על שאלות כגון "איזה קוטג' הוא יותר יוקרתי בעינך: תנובה, טרה או עמק?"... מה יוקרתי בקוטג', מה, זה מכונית?

הצעת חוק מס' 5/17:

חוק איסור מתן מתנות כלשיהן (כספיות או אחר) בארועים.

כך, יצטמצמו האירועים לגודל סביר של משפחה + חברים קרובים, בדומה למה שמקובל בחו"ל במדינות המערב. כך, נגיע רק לארועים חשובים באמת ולא נצטרך לנדוד כל שבוע לאיזה אולם הנמצא מאחורי איזו חורשה של איזה קיבוץ. כך, לא נשקיע איזה ½ יום + צ'ק שמן רק כדי לפרגן לאיזה מישהו שלא ראינו 20 שנה וספק אם יזהה אותנו מחר ברחוב, ואז לחזור הביתה מהמסע הארוך מבלי להבין מה בדיוק עשינו שם.

הצעת חוק מס' 6/17:

חוק ביטול מיידי של הלוטו והטוטו.

כך, במקום שמתנ"סים ואצטדיונים יוקמו רק מכספיהם של אוהדי הכדורגל, הם ימומנו מהמסים של כלל הציבור, לרבות אזרחים מהעשירון והאלפיון העליון, שלהם אמצעים העולים במקצת על אלו של האוהד הממוצע, ואשר גם ילדיהם הולכים לפעמים למתנ"ס המקומי.

כך, כל כספי הציבור יופנו להקמה והבניה עצמה במקום ש 30% יועברו לשכר של מנכ"ל הטוטו, מתקניו ועסקניו הרבים.

הצעות חוק קודמות מאת אותו מחבר:

הצעת חוק מס' 1/15:

קנס כספי כבד למי שמעלה פוסטים מיותרים וחסרי כל משמעות. עונש כבד יינתן גם למי שיעשה "לייק" לפוסטים שכאלו.

מעתה אני לא רוצה יותר לראות "שיהיה שבוע נפלא לכולם", "היום התעוררתי בחמש בבוקר" (אז מה אתה רוצה, מדליה?), תמונה של כלב שאוכל גלידה או סרטון מבוים שבו חתולים רוקדים "הורה".

הצעת חוק מס' 2/15:

קנס כספי כבד על התנצלות קולקטיבית בסגנון של "אני מצטער אם פגעתי במישהו השנה".

מעתה, נאלץ להראות גדלות נפש אמיתית, ולא מזויפת. כך, במקרה ופגענו במישהו, נצטרך להתנצל מיד לאחר מכן, ולא חצי שנה אחרי. כמו כן, את ההתנצלות נצטרך להביע ישירות בפני האדם שנפגע, ולא בפני איזשהו "חייל אלמוני" שרירותי.

הצעת חוק מס' 3/15:

איסור מוחלט על הטסת ילדים מתחת לגיל 12 במחלקת תיירים.

מעתה, כאשר ניסע לנפוש איפשהו ברחבי הגלובוס, נוכל לפתוח את החופשה הנינוחה לאחר טיסה נעימה ושלווה, ולא נצטרך להגיע ליעד סחוטים ועצבניים, אחרי שבמשך 5 או 10 שעות צרחו לנו באוזניים, בעטו לנו בכיסא מאחורה, וחסמו לנו את המסדרון בדרך הבלתי אפשרית לשירותים.

הגיע הזמן לעשות פה קצת סדר...

אנחנו עם מושלם

אנחנו עם מושלם.

תמיד מחנים את הרכב בדיוק באמצע בין הפסים הלבנים כדי לאפשר גם למכוניות אחרות למצוא מקום לידנו.

אף פעם לא עומדים עם הרכב סתם באמצע הכביש, תחנת דלק או כניסה למתנ"ס. תמיד מתקדמים עוד כמה מטרים כדי להחנות באופן חוקי ולאפשר גם לאחרים לעבור.

תמיד מגיעים ל"קופה המהירה" כאשר באמתחתנו לא יותר מאשר 10 מוצרים.

אף פעם לא חוטאים בפרוטקציות וקשרים משפחתיים (להלן "נפוטיזם") כדי להשיג דבר מה.

תמיד חושבים על השכנים רגע לפני שמחליטים לקנות 2 כלבים אימתניים בגודל של גודזילה. תמיד גם דואגים שאפשר יהיה ללכת על המדרכות אח"כ. תמיד משלמים ועד בית ובזמן.

אף פעם לא מנסים ל"סדר" את ביטוח לאומי (כלומר, את האזרחים האחרים). תמיד דורשים רק את מה שמגיע.

אנחנו עם של אנשים טובים וישרים.

הרי אנחנו מתנצלים ומבקשים סליחה כל יום כיפור. אנחנו גם פקדנו את אוהלי המחאה החברתית, השתתפנו בהלוויה של אריק איינשטיין, ופעם אחת אפילו התנדבנו ל"יום המעשים טובים". אז מה אם בימים רגילים אנחנו קצת לא מתחשבים באף אחד, קצת משקרים, קצת מרמים, קצת גונבים דעת וגם קצת מתנשאים, אז מה? לא צריך לעשות מזה עניין.

אז זה העניין: כי כל אחד כאן לוקה באגואיזם כרוני לעיתים די קרובות אבל מה, כולנו מגיבים בהתחסדות וצדקנות למשמע כל ידיעה על מישהו שחס וחלילה לא עצר לטרמפיסט, לקח מספר לבית המרקחת לפני שהוא נכנס לרופא, לא אמר לנו שלום במדרגות או, וזה כבר באמת עובר כל גבול: מישהו שנכנס למעלית ולחץ מיד על הכפתור כדי שהדלת תיסגר לפני שנוסעים נוספים יגיעו ויעכבו אותו. אין ברירה, חייבים לתלות את כל האנשים האלה בכיכר העיר ומיד. ומה לגבי בכירים או "מפורסמים" שהוגשה נגדם תלונה או נפתחת בעניינם חקירה? ובכן גורלם כבר נחרץ, נחתם ונגמר. אמנם הרבה פרשות כאלו נסתיימו בלא כלום אבל זה לא מה שחשוב. מה שבאמת חשוב זה שאנחנו יכולים לשבת על הספה מול הטלוויזיה ולהכריז עליהם "מושחתים".

ואיזה מזל שיש ותמיד יהיה את מי להאשים, כלומר את ראש הממשלה. הרי רק בגללו אנחנו חוסמים את הכביש או עוקפים בתור. וכששואלים אותנו למה יש פה פרוטקציות וקומבינות אז התשובה היא: "ככה זה", כאילו שמדובר במשפט פיתגורס או כח הכבידה, ומאומה לא תלוי בנו.

{הערה פסיכולוגית מטעם המערכת: כשאומרים לך שאתה בסדר גמור והמקור לכל מצוקותיך זה השלטון, זה מרגיע את מצפונך ונותן לך הרגשה טובה עם עצמך, ועל זה בדיוק מתבססת תעשיית החדשות הרעות מהסוג הזה. להגיד לציבור את האמת? אז זהו שזה לא בדיוק מביא רייטינג...}

ובכן, מבחינה מוסרית, אין ההבדל בין מי שחונה עקום ומי שמקדם עסקאות שוחד. שניהם אינם מתחשבים בזולת, שניהם מחפשים רק את טובתם האישית ושניהם מושחתים. ההבדל הוא בהזדמנות. לעובד הציבור הבכיר ישנה האפשרות וההזדמנות לרמות בסדר גודל הרבה יותר גדול וגם הוא, כאשר היה אזרח מן השורה עוד לפני שהתמנה למשרה הנעלה, הסתפק כנראה בעבירות "קטנות" יותר כמו חסימה של המתנ"ס. במלים אחרות, אם נבחרי הציבור אינם נוהגים כשורה, זה אומר משהו על הציבור, שכן אותם "נבחרים" אינם מגיעים אלינו מהמאדים, אלא מתוך הציבור עצמו.

העיקר שיש את מי להאשים...

מגיע לכולם

חלק ראשון: מגיע לכולם.

מגיע לנכים, מגיע למאבטחים

מגיע לחיילים, מגיע לפועלים

מגיע למורים, מגיע להורים

מגיע לשוטרים, מגיע לדוורים

מגיע לספורטאים, מגיע לכבאים

לכולם באמת מגיע.

מגיע לגננות, מגיע לסייעות

מגיע לרופאים, מגיע לאחים והאחיות

מגיע לטייסים, מגיע לדיילים והדיילות

מגיע לגימלאים, מגיע לימאים

מגיע לעובדים, מגיע למעסיקים, מגיע גם לכל האחרים

אז יש לי הצעה מאד פשוטה: בואו פשוט נחלק כסף לכולם!

ולכל אלו שעדיין תוהים מי משלם על כל זה אז ככה: הואיל והברון רוטשילד כבר עזב את הארץ, יוצא שאתם משלמים! והואיל וה"מדינה" (כלומר אנחנו בעצמנו) אינה יכולה לתת לכולם, צריך כל כמה שנים להחליט מהם הצרכים האמיתיים ומהם סדרי העדיפויות, ורק אז לתקצב בהתאם. אין זה נכון לתעדף סקטור מסוים רק משום שהוא החליט כרגע להפגין, או רק משום שהוא זוכה לסיקור תקשורתי פופוליסטי נרחב.

ולכל אותם אלה שמתמלאים סימפטיה כלפי איזה שר שמכריז בגאווה משהו כמו "העברתי כסף לטייסים", אז ככה: מסתבר שזה לא יצא מכיסו הפרטי אלא הוא פשוט לקח את זה ממקום אחר. במלים אחרות: עכשיו יש פחות כבישים, פחות תרופות, פחות חינוך לגיל הרך או פחות נגמ"שים ממוגנים. נהדר.

אולי פשוט ניתן כסף לכולם...

חלק שני: יועצים.

יועץ לפיתוח אישי, יועץ לפיתוח ארגוני

יועץ לעיצוב פנים, יועץ לעיצוב חוץ

יועץ לעסקים קטנים, יועץ לעסקים גדולים

יועץ לטיולים, יועץ לביטוח מנהלים

יועצת לילדים, יועצת להורים

יועצת לקידום אתרים, יועצת לפגישות בין חברים

יועצת לסידור פרחים, יועצת לקשירת שרוכים

יועצת הנקה, יועצת החלקה

יועץ לשטיפת כלים, יועצת לאיך לא לצאת מהכלים

מרוב יועצים לא רואים את היער...

הערת המערכת: נדמה שבארץ הולכים ומתרבים מקצועות השירות המלאכותיים משהו, וזה בהחלט מעורר את השאלה האם ישנו צורך או תועלת אמיתיים בכל אלו. אולי העצה הכי טובה היא פשוט להיזהר מיועצים...

מרוב יועצים לא רואים את היער...

המרוץ אחר הגלימה

{על שלטון החוק בישראל}

נפתח בכמה פרפראות.

פרקליט המדינה: "הלוואי שהיה אפשר לסיים את חקירות נתניהו מהר יותר".

באמת מעניין במה זה תלוי: במזג האוויר? בהגרלת מוקדמות ליגת האלופות בכדורגל? במצב הדמוגרפי בונצואלה?

ח"כ איתן כבל: "צריך להקים ועדת חקירה שתבדוק את הקשר בין הבנקים לטייקונים".

ובכן, הקשר הוא מאד פשוט: הבנקים שייכים לטייקונים.

ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר עתידה לדחות את בקשתו של אולמרט לשחרור מוקדם.

הנימוק: כל עוד העיתונאי דן מרגלית מסתובב חופשי, עדיף לאולמרט להישאר בכלא.

ועכשיו ברצינות.

בית הדין הצבאי לערעורים ביקש משני הצדדים בפרשת אלאור אזריה להגיע ל"הסדר טיעון" או "עסקת גישור" בטענה שמדובר כאן "בתיק קשה" ולמרות זאת, לא הושגה פשרה. כמה חבל, עכשיו שופטי בית הדין יצטרכו סוף סוף לעשות את עבודתם ולהכריע. ברור שהרבה יותר קל זה לשלוח את הצדדים לגישור וללכת לשתות אספרסו בקפה ג'ו. ואם אי אפשר או לא נוח להכריע במקרים "קשים" אז נשאלת השאלה לשם מה הם עוטים את הגלימה ולשם מה הפקדנו בידם את הסמכות - הרי את זה שזה "תיק קשה" גם אני יודע להגיד. ומה זאת אומרת "הסדר טיעון" בין התביעה ובין הנאשם, ומה עם הצד שנפגע (למשל, משפחת ההרוג)? הרי אף אחד לא שואל אותם...

{הערת המערכת: זה נכון באופן כללי לעסקאות טיעון. העובדה שהקורבן אינו שותף ל"עסקה", מעוררת שאלה עקרונית באשר למוסריות של עצם העניין}

הקוד האתי שמקדם השר נפתלי בנט כולל, בין היתר: איסור על מרצים במוסדות להשכלה גבוהה להביע דעות פוליטיות במהלך השיעורים.

יו"ר ועד המרצים למדעי הרוח והחברה בתגובה: "זו גזירה קשה מאד עבורנו, שכן כעת לא נוכל סתם להעביר את השיעורים בתעמולה פוליטית אלא נצטרך באמת ללמד מקצועות כגון ספרות, היסטוריה ומדעי המדינה. אינני יודע איך נעמוד בזה".
ובכן, חופש אקדמי איננו חופש ביטוי. משמעות המושג היא חופש בבחירת תכני הקורס ואופן הוראתם וגם אז, תחת מגבלות מסוימות של תכנית הלימודים. אין הכוונה היא להפוך את השיעורים לבמה לקידום עמדות פוליטיות, ובתוך כך להעמיד את הסטודנטים שאינם מסכימים עמך ואשר תלוים בך, במצב לא נעים. אם מרצה "נאור" כלשהו רוצה להסביר את עמדותיו ל"פשוטי העם", יואיל נא לכתוב מאמר, ספר או בלוג בנושא.

הכי טוב "פשרה"...

ללכת עד האמצע

{על פרשת אלאור אזריה}

ישראל היא אלופת העולם בלא להחליט:

אם זה הריגה אז למה רק שנה וחצי מאסר בפועל? זה צריך להיות הרבה יותר (הערת המערכת: עד 20 שנות מאסר ע"פ חוק העונשין. אפילו גרימת מוות ברשלנות זה עד 3 שנות מאסר).

ואם זה הגנה עצמית, אז על מה העונש?

זה כאילו שהשופטים אומרים: אמנם פסקנו בבטחון ובנחרצות שהיתה כאן הריגה אבל האמת היא שאנחנו לא ממש סגורים על זה, אז בוא נרגיע קצת.

אז זהו שאין דבר כזה חצי הריגה או שליש הריגה, ואם יש ספק באשר למניע האמיתי לירי, אז הוא צריך להיות לטובת הנאשם. כמו כן ע"פ הנוהג בעברות של נטילת חיים ("המתה") בדיני העונשין, גם אם ישנן "נסיבות מקלות" כלשיהן, הן יכולות להמתיק את העונש רק באופן שולי, הואיל והתוצאה (מוות) חמורה ואינה הפיכה. והואיל ולא היתה כאן עסקת טיעון, אין שום משמעות לפשרה. במקרה של פסיקה, העונש צריך לשקף את חומרת הכרעת הדין, שהיתה במקרה זה חמורה מאד, נחרצת ופה אחד.

אני לא משפטן, ואינני יודע אם היתה כאן הריגה או לא - את זה אני משאיר למערכת החוק לקבוע. מה שאותי מטריד במיוחד בפרשה הזו זה לא התוצאה עצמה (עונש קל, עונש כבד, זיכוי, חנינה וכו') אלא כל התהליך: הפורמט, הלוגיקה, העקביות, האחידות, השמירה על עקרונות.

וכל הסיפור הזה לא היה צריך להגיע לכדי משפט ראווה פלילי פומבי, אלא להליך צבאי פנימי לא מתוקשר, וללא כל התערבות של גורמים אזרחיים: לא מצד התביעה, לא מצד ההגנה, ולא מצד השלטון. ככל שיש יותר רעש וצלצולים מסביב, כך קשה יותר להגיע לחקר האמת ולעשיית צדק. לא ייתכן שמצלמה אחת של "בצלם" תגרום לסחרור שכזה. ומה שטוב לכמה סרטי דרמה משפטית שראיתי, פחות טוב בחיים. כי החיים זה לא הוליווד, וכאן אנשים באמת לוקחים ללב, באמת נהרגים, ובאמת נכנסים לכלא.

וצריך להסתכל גם על התמונה הכוללת. הרי הציבור לא באמת תומך במעשים של הריגה ובכל זאת, כ 80% אינם מסכימים עם ההרשעה הנוכחית. אז מה זה אומר? אולי זה מבטא חוסר אמון בשלטון החוק, ואולי זה מבטא תסכול וכאב עמוק מהמאבק בגל הטרור. אולי הציבור מנסה להגיד משהו: שנגמרה הסבלנות והסובלנות כלפי המפגעים והגיע העת להסיר את הכפפות, שזירת פיגוע היא שדה מלחמה ולא סיטואציה אזרחית שבה תקפים דיני העונשין הרגילים. אולי כן, ואולי לא. ואולי הגיע הזמן סוף סוף להחליט.