{אזהרה: הטור הבא לא
לבעלי לב חלש}
אז מה
למדנו מסיפור חייו ומותו של שמעון פרס?
שאפשר
לעבוד 25 שעות ביממה (לא כולל שעות נוספות) במשך 70 שנה, ועדיין לחשוב שלא עשית
מספיק.
שפעם,
לפני כל הטכנולוגיה והבירוקרטיה, היה הרבה יותר קל להרים פרויקטים גדולים.
{תעשיה
אווירית, הכור בדימונה}
שפעם,
עם מפלגת שלטון אחת קבועה והרבה פחות פוליטיקה, היו נבחרי הציבור יכולים באמת
להתמקד בעשייה.
{ובלי
וואטסאפ, פייסבוק ואינסטגרם, יכלו גם יתר האזרחים באמת לעבוד}
שפעם,
בשנות ה 40 וה 50 של המאה הקודמת, כמעט כולם עסקו בהקמת המדינה. לא היה אז
"אינטל" ואף אחד לא פיתח אפליקציות עבור "גוגל".
שפעם,
הנורמה היתה שנבחרי ציבור לפחות מנסים לפעול למען הציבור.
{"הוא
שירת את הציבור נאמנה" כלומר, בניגוד מוחלט למה שאנחנו מצפים...}
שבישראל,
אם לא עשית צבא, אז לא משנה מה תעשה אח"כ – תמיד יזכירו לך שלא עשית צבא.
שעליונות
גרעינית לא בהכרח מרתיעה אויבים בעלי אידיאולוגיה פנאטית, אשר לא ממש משנה להם
כיצד הם הולכים לקפח את חייהם בטרם עת: באופן גרעיני או באופן אחר.
{נחיצות
הכור שנויה מאד במחלוקת. הנה כמה סיבות: א. ככל הנראה, הכור לא מנע אף מלחמה כולל
יום הכיפורים בה כמעט והושמדנו כליל. ב. בכור גרעיני דרישות המשמעת והבטיחות מאד
קפדניות, ולא בטוח שזה הולך ביחד עם החפיפניקיות הישראלית}
שישנן
תוכניות שלעולם לא היו מתבצעות ללא נחישות.
{אנטבה,
תכנית הייצוב הכלכלית}
שכל
עוד אתה עם הרגליים על הקרקע, השמיים הם הגבול אבל ברגע שאתה מתחיל להזות, אתה לא
מתרומם.
{הסכמי אוסלו}
{הסכמי אוסלו}
שזה
לא חוכמה להיות אהוד ומוערך בעולם כאשר אתה אומר להם בדיוק את מה שהם רוצים לשמוע.
שהרי אם נקבל
את כל תביעות הערבים, אז כל העולם יעמוד מאחורינו אבל אם אח"כ יסתבר שזו היתה טעות, אז אנחנו נשלם את המחיר לבדנו ובעצמנו, בלי ה"עולם".
שכל
מקרה של פטירה מעורר כאן תדהמה גדולה, גם אם מדובר במותו ב"טרם עת" של אדם בן 93.
{וכמו
עם הרב עובדיה, מה חשבתם? שהם יחיו לנצח?}
שגם
במוות מעורבים שיקולים של פרסום ויחסי ציבור.
{נדמה
שעיתוי הניתוק מהמכשירים איננו מקרי, ומישהו כנראה דאג לכך
שיהיה מספיק זמן, עוד לפני החגים, לערוך פסטיבל בומבסטי ראוי בהשתתפות נציגים רבים מהעולם}
שגם
הנשיא לשעבר, האזרח מס' 1, הוא בעצם חייל.
{חצי
צה"ל נטל חלק בטקס האשכבה}
שלצה"ל
אין יותר אתגרים בטחוניים.
{חצי
צה"ל נטל חלק בטקס האשכבה}
שהיקף
הפסטיבל התקשורתי נקבע לפי ההשתייכות הפוליטית.
{זהו
המשך ישיר לפסטיבלי רבין ואריק איינשטיין. מישהו זוכר את הטקס שעשו לשמיר?}
שרבים
הם הפרשנים, אשר מנתחים את פועלו של המנוח, אבל תוך כדי גם דואגים להדגיש את מלוא חשיבותם
העצמית.
{"פרס
אמר לי ככה, ופרס אמר לי ככה..."}
שמה
שחשוב לנו באמת, זה הכבוד ותשומת הלב.
{"זה
יגיע לטקס, וההיא לא מגיעה, וההוא אמר שכן, וההוא בספק..."}
שהנטיה
להתעסק בטפל זה כבר מגיפה: אבו מאזן כן לחץ את היד, לא לחץ את היד...
{מה
זה חשוב בכלל וכיצד ועל מי זה משפיע? ואם הוא כן לחץ ת'יד לנתניהו בטקס, אז מחר הולך
להיות כאן שלום אזורי?}
שקט:
לא מדברים על זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה